"פה באמת כמעט ויתרתי."
האמת שבכלל לא תכננתי להישאר. היה כבר 01:17 בלילה, ישבתי עם הטלפון במיטה, עין אחת כמעט סגורה, ואמרתי יאללה עוד סיבוב קטן וזהו. הייתי די למטה, לא משהו קיצוני, אבל כזה מעצבן. כל פעם קצת נכנס, קצת יוצא, ואתה מרגיש שאתה עובד בשביל כל שקל.
ואז הגיעה היד הזאת. אני מקבל התחלה טובה, לא משהו שצועק לשמיים אבל מספיק בשביל להמשיך. עוד שניים איתי. שמתי קצת, אחד מהם השווה, השני העלה יותר ממה שחשבתי. פה כבר נעצרתי רגע. לא היה לי מושג אם הוא באמת חזק או סתם מנסה להעיף. הסתכלתי על הסכום, הסתכלתי על השעה, אפילו הנמכתי את הבהירות כי כאב לי בעיניים.
אמרתי לעצמי טוב, נזרום עוד רגע ונראה.
נפתחו הקלפים על השולחן, ופתאום זה נהיה מעניין. מצד אחד קיבלתי משהו שעוזר לי, מצד שני זה גם נראה כמו שולחן שיכול לעזור לו לא פחות. הוא שם סכום די קטן, כזה שמרגיש כאילו הוא רוצה שאישאר. וזה בדיוק מה שהלחיץ אותי. אם הוא רוצה שאישאר, למה? מה יש לו?
בכל זאת נשארתי. לא מתוך ביטחון, יותר מתוך עקשנות כזה. רציתי לראות עוד קלף. בשלב הזה נשארנו רק שנינו, והקופה כבר הייתה מספיק גדולה בשביל שאני אתחיל לשבת יותר ישר במיטה. הכל נהיה שקט כזה מסביב, אפילו המזגן פתאום נשמע חזק.
הקלף הבא נפתח, והוא ישר שם הרבה. לא הכל, אבל מספיק כדי לגרום לי לחשוב שאני כנראה מאחור. פה באמת כמעט ויתרתי. האצבע כבר הייתה על הכפתור של לצאת. ואז עלתה לי מחשבה מעצבנת כזאת בראש, שלפעמים שחקנים עושים את זה בדיוק כשהם מפחדים. כאילו הם אומרים לך בלי מילים, יאללה תברח.
ישבתי איזה עשר שניות, שזה בטלפון מרגיש כמו שנה. אמרתי טוב, אם כבר נשארתי עד עכשיו, לפחות לא לברוח סתם. השוויתי.
הקלף האחרון הגיע, ופתאום נהיה לי משהו ממש חזק. לא הכי חזק בעולם, אבל מספיק בשביל להפסיק לפחד. הוא עצר. לא שם כלום. וזה דווקא בלבל אותי יותר. אם יש לו משהו גדול, למה הוא שותק? ואם אין לו, אולי אני יכול למשוך ממנו עוד קצת.
שמתי סכום לא גדול. כזה שלא יבריח אותו. נשבע לכם, עברו אולי שלוש שניות והוא השווה. באותו רגע כבר הייתי בטוח שאני אוכל את הלב. פתחו את הקלפים, ואני רואה שהייתי מקדימה ממש בשערה. לא פער, לא חגיגה, פשוט בקושי.
לקחתי את הקופה, זרקתי את הטלפון על הכרית ואמרתי לעצמי די, עכשיו באמת סוגר. ברור שנשארתי עוד עשר דקות אחרי זה, אבל לא משנה. היד הזאת לבד סידרה לי את כל הלילה.
