"האצבע שלי כבר הייתה על לעזוב."
לא יודע למה, אבל כל הסיפור הזה התחיל מזה שהמסך סינוור לי את העיניים. היה 00:47, אני במיטה עם הטלפון, אשתי כבר ישנה לידי, ואני אומר יאללה עוד סיבוב קטן וסוגר. ברור שלא סגרתי.
היינו שישה על השולחן, ולא הלך לי משהו כל הערב. לא הפסד גדול, אבל כזה לילה מעצבן, שכל פעם אתה כמעט תופס משהו ואז זה בורח. כבר ירדתי לאזור שלא כיף בו, נשאר לי בערך סכום של עוד שניים שלושה ניסיונות, ואמרתי לעצמי שאם גם זה לא זז אני פורש באמת.
ואז קיבלתי פתיחה סבבה. לא משהו להשתגע, אבל מספיק כדי להיכנס. אחד מולי שם, אני השוויתי, ועוד אחד נכנס. הגיעו הקלפים על השולחן ופתאום יצא מצב די טוב בשבילי, לא מושלם, אבל הרגשתי שאני כנראה לפני אחד מהם. שמתי קצת, אחד ברח, והבחור שנשאר מולי רק השווה. פה כבר נהיה לי לא נעים.
יש את הקטע הזה שמישהו רק משווה לך, ואתה לא יודע אם הוא סתם מושך אותך או שהוא באמת לא בטוח. בקיצור הגיע עוד קלף, לא ממש עזר לי. הוא פתאום שם סכום יפה. לא ענק, אבל כזה שגורם לך לעצור. ישבתי איזה כמה שניות, עם העין חצי סגורה מרוב עייפות, ואמרתי לעצמי טוב, אם אני זורק עכשיו אני כנראה אצטער. אז נשארתי.
הקלף האחרון בכלל עשה לי בלגן בראש. מצד אחד, הוא כן פתח לי איזה סיכוי קטן למשהו טוב. מצד שני, היה גם ברור שאם הבחור חיכה עם משהו חזק מההתחלה, אני סתם אוכל פה כאפה. ואז הוא שוב שם. יותר גדול. לא דחף הכול, אבל מספיק כדי להכניס אותי לסרט.
אני נשבע שהאצבע שלי כבר הייתה על לעזוב. באמת. אפילו הורדתי שוב את הבהירות כי הרגשתי שאני לא רואה טוב מרוב לחץ. ואז אמרתי משהו ממש מטומטם לעצמי: אם הוא היה ממש בטוח, אולי הוא היה שם אחרת. אין לי הסבר למה חשבתי את זה, פשוט ככה זה הרגיש.
השוויתי.
הבחור פתח זוג בינוני, משהו שלא הספיק. ואני עם מה שהתחבר לי ממש בסוף, לקחתי את כל הסכום. לא קפצתי, לא עשיתי כלום, רק שמתי את הטלפון על החזה ובהיתי בתקרה. זה לא היה איזה זכייה משוגעת, משהו כמו 430 שקל, אבל אחרי לילה כזה זה הרגיש כאילו מישהו החזיר לי אוויר.
הכי מצחיק? עוד שתי ידיים אחרי זה באמת יצאתי. אם הייתי נשאר, כנראה הייתי מחזיר חצי. לפעמים עדיף לקחת את הקטע הטוב וללכת לישון.
