"אם אני זורק עכשיו ועשיתי טעות, אני אוכל את עצמי"
לא יודע למה בכלל פתחתי שולחן באותו לילה. כבר היה 1:47, הייתי גמור, והטלפון הראה 3% סוללה כי שכחתי מטען בסלון ולא היה לי כוח לקום. אמרתי יאללה, כמה דקות, ואם לא הולך אני סוגר.
בהתחלה הכול הלך עקום. פעם אחת הלכתי עם תחושה לא טובה ובכל זאת נשארתי, פעם אחרת זרקתי מוקדם מדי וראיתי אחר כך שהייתי כנראה בסדר. כזה לילה מעצבן, שאתה כל הזמן מרגיש חצי שנייה מאחור. נשארנו שישה, ואני די למטה, לא בחוץ אבל כזה שאתה מתחיל לחשב כמה עוד טעויות מותר לך.
ואז הגיעה היד הזאת. קיבלתי התחלה סבבה, לא משהו שגורם לך להשתגע, אבל מספיק כדי להיכנס. הבחור מולי, אחד שכל הערב שם מהר וניסה לדחוף אנשים, שוב התחיל עם זה. שמתי קצת, הוא שם יותר, ואני רק ישבתי עם הטלפון ביד והלב דופק, גם בגלל המשחק וגם בגלל האחוז סוללה הזה שקופץ לי מול העיניים. נשבע לכם, לשנייה חשבתי שהטלפון יכבה לי באמצע.
נפתחו הקלפים על השולחן, ופתאום נהיה לי משהו אמיתי לעבוד איתו. לא מפלצת, אבל מספיק טוב כדי לא לברוח. מצד שני הוא המשיך ללחוץ. פה כבר באמת לא ידעתי איפה אני עומד. אמרתי לעצמי, אם אני זורק ועשיתי טעות, אני אתבאס על זה יותר מהכול. אם אני נשאר והוא מחזיק משהו יותר טוב, הלך הלילה.
לקחתי עוד שנייה. שמתי את מה שביקש. ואז הגיע הקלף האחרון.
בום. בדיוק מה שהייתי צריך.
עכשיו הקטע הוא שלא רציתי להפחיד אותו. אז לא התפרעתי, שמתי סכום שנראה כאילו אני סתם מנסה לבדוק איפה אני. הוא עצר. לא הרבה, אולי חמש-שש שניות, אבל לי זה הרגיש כמו דקה. בראש שלי כבר עבר הכול — שהוא הבין, שהוא חזק ממני, שאני שוב נופל על הסוף.
ואז הוא נשאר איתי.
כשהוא פתח את הקלפים שלו ראיתי שהייתי מאחור עד השנייה האחרונה. אם הקלף הזה לא מגיע, אני כנראה מסיים שם. במקום זה לקחתי את כל מה שהיה באמצע, קפצתי למעלה, ואחרי שתי ידיים עוד שחקן עף. מפה כבר נכנס לי אוויר. לא הפכתי פתאום לגאון, כן? פשוט נרגעתי. שיחקתי פחות בלחץ, יותר פשוט.
בסוף סיימתי שני. לא איזה סכום מטורף, אבל מספיק כדי להצדיק את זה שלא קמתי למטען. הכי מצחיק? איך שנגמר המשחק הטלפון נכבה. מושלם.
