"אל תהיה גיבור סתם."
האמת שנכנסתי סתם לעשר דקות. כבר היה 01:17, הייתי עם טרנינג, חצי עין על המשחק וחצי עין על הטוסט במטבח שלא יישרף. לא באתי עם מצב רוח מיוחד, ובטח לא עם איזה חלום לעשות מכה. סתם לפתוח קצת, להעביר את הזמן, אולי לקום עם עוד כמה שקלים.
בהתחלה הלך עקום. כל פעם שניסיתי להיכנס, מישהו שם לפניי יותר, ואני כל הזמן עם קלפים בינוניים כאלה שגורמים לך להרגיש טיפש אם אתה ממשיך, אבל גם קצת פראייר אם אתה זורק. אחרי איזה רבע שעה נשארתי עם סכום שלא היה מביך, אבל גם לא כזה שכיף להסתכל עליו. משהו כמו 46 שקל מתוך 90 שהכנסתי.
אמרתי יאללה, עוד סיבוב אחד ואם לא זז כלום אני סוגר. ואז הגיעה היד הזאת.
אני רואה התחלה טובה, לא משהו מטורף, אבל מספיק כדי לא לברוח. אחד מהשולחן, שכבר קודם עשה רעש עם סכומים לא קטנים, שוב שם הרבה. היה לי הרגשה שהוא סתם מנסה להפחיד. מצד שני, כבר פעמיים לפני זה חשבתי עליו אותו דבר ואכלתי אותה. אז פה נעצרתי רגע. ממש הורדתי את הטלפון, לקחתי שלוק מים, ואמרתי לעצמי אל תהיה גיבור סתם.
נשארנו שלושה בתוך היד, ואז נפתחו הקלפים באמצע, ופתאום נהיה לי משהו רציני. לא הכי חזק בעולם, אבל מספיק כדי להתחיל להזיע. שמתי קצת, לא רציתי להעיף אף אחד. אחד יצא, והוא נשאר. והוא לא חשב יותר מדי, פשוט שם עוד.
פה כבר נהיה לי דופק. כי בדיוק זה הסוג שמבלבל אותי — לא יודע אם הוא בא חזק או עושה הצגה. הקטע המצחיק? בדיוק קפצה לי הודעה מאחותי "אתה ער?" ואני כזה כן, לצערי.
הגיע הקלף הבא, ולא שיפר לי כלום. להפך, הוא רק עשה את כל העסק יותר מפחיד. אם עד אז עוד הרגשתי בסדר, פה כבר באמת לא ידעתי איפה אני עומד. הוא שוב שם, הפעם יותר. לא סכום ענק, אבל כזה שמכריח אותך להחליט. אם אני ממשיך, אני די בפנים עד הסוף.
ישבתי איזה כמה שניות ופשוט ניסיתי לזכור איך הוא שיחק לפני. היה לי בראש רק דבר אחד: אם הוא באמת היה כזה בטוח, אולי הוא לא היה ממהר ככה. אז הלכתי עם זה והמשכתי.
בקלף האחרון נפל בדיוק מה שהייתי צריך. לא איזה נס משוגע, פשוט הדבר היחיד שבאמת החזיק אותי. והוא? ישר שם שוב. באותו רגע כמעט נפל לי הטלפון מהיד. כי פתאום נהיה לי ברור שאם אני רק משלם, אני תמיד אשאר עם סימן שאלה. אז שמתי את מה שנשאר לי בלי יותר מדי חוכמות.
הוא משך עוד כמה שניות ויצא.
זהו. בלי לראות אצלו כלום. פשוט יצא. אני נשבע שישבתי מול המסך וצחקתי לבד כמו מטומטם. מכל הלילה העקום הזה, דווקא מהיד שכמעט ויתרתי עליה, יצא לי לסיים בפלוס קטן ונחמד. לא איזה סיפור גדול, אבל כן כזה שעושה לך חשק להגיד טוב, עוד חמש דקות. ואז כמובן סגרתי. לשם שינוי באמת סגרתי.
