"טוב נו, אם אני נופל אז נופל."
האמת שבכלל לא תכננתי להישאר. היה כבר 01:17, אני עם טרנינג, חצי עין על המשחק וחצי עין על הסדרה ברקע, ואמרתי יאללה עוד סיבוב אחד וזהו. הייתי בערך באמצע, לא למעלה ולא קרוב לעוף, משהו כמו 18 אלף, כשלרוב השולחן היה יותר ממני. כזה מצב מעצבן שאתה כל הזמן מרגיש שאתה צריך שמשהו יקרה.
ואז קיבלתי פתיחה טובה. לא משהו משוגע, אבל מספיק כדי להרגיש סבבה. מישהו שם סכום די גדול לפניי, עוד אחד השווה, ואני רק ישבתי וחשבתי אם להיכנס בכלל. כי כל הלילה הלכתי עם תחושות לא משהו, פעם אחת שילמתי סתם, פעם אחת זרקתי ובסוף ראיתי שהייתי מקדימה, בקיצור ערב כזה שאתה לא סומך על עצמך.
בסוף נכנסתי. אמרתי לעצמי אם כבר נשארתי, לפחות לא לפחד. הגיעו שלושה קלפים ופתאום זה נראה לי מצוין. לא הכי חזק בעולם, אבל טוב. הראשון שם סכום קטן, השני השווה, ופה כבר התחלתי לחשוד. כששניים כאלה הולכים איתך עד הסוף, בדרך כלל מישהו מחזיק משהו. מצד שני, אם אני רק אשווה, אני נשאר תקוע בלי לדעת כלום.
אז שמתי יותר. לא הכול, אבל מספיק כדי לבדוק איפה אני עומד. הראשון ישר ויתר. השני עצר מלא זמן. באמת מלא. אני עם הטלפון ביד, בוהה במסך, ושומע את עצמי אומר בלב יאללה אחי תחליט כבר. בסוף הוא השווה.
פה כבר נהיה לי יבש בפה. הגיע עוד קלף, והוא פתאום שם הרבה. לא קצת, לא משהו לבדיקה, הרבה. כזה שגורם לך לשבת ישר. נשארו לי בערך 7,400, ואם אני זורק אני קטן בטירוף. אם אני משווה ואני טועה, הלילה נגמר. וזה בדיוק הרגע ששנאתי. לא היה לי מושג מה לעשות.
ישבתי איזה חצי דקה, אולי יותר. הסתכלתי שוב על כל מה שהיה עד אז, וניסיתי להבין אם הוא מושך אותי בכוונה או שהוא באמת חזק. בסוף הלכתי עם זה. לא בגבורה, לא בביטחון. יותר כזה טוב נו, אם אני נופל אז נופל.
והקטע? הייתי מקדימה. ממש בקצת, אבל מקדימה. נשאר עוד קלף אחד אחרון, ואני נשבע שלא נשמתי. ואז הוא לא שיפר כלום.
פתאום במקום להיות עם פירורים, קפצתי יפה למעלה, וכל הראש שלי השתנה. שתי ידיים אחרי זה כבר לקחתי עוד אחת בלי יותר מדי דרמה, ומשם פשוט חזרתי למשחק. לא זכיתי במקום ראשון בסוף, סיימתי רביעי, אבל מאותו רגע כבר הפסקתי לשחק עייף כזה. מצחיק שדווקא ביד שכמעט סגרה לי את הלילה, משם הכול התחיל להסתדר.
