"אם כבר באתי עד פה, לפחות תחליט כמו בן אדם."
האמת, בכלל לא תכננתי להישאר. הייתי אחרי יום ארוך, כבר 00:47, יושב עם טרנינג וצלחת של בייגלה ליד המקלדת, ואמרתי יאללה עוד קצת ואז סוגר. הייתי במצב די מעצבן, כי חצי שעה קודם הלכו לי כמה סיבובים סתם, כזה כל פעם כמעט ואז לא.
נשארנו שבעה אנשים, ואני עם ערימה לא משהו. לא אחרון, אבל גם לא רחוק מזה. כל הזמן אמרתי לעצמי לא להסתבך סתם, ואז קיבלתי קלפים שבדרך כלל אני כן נכנס איתם. מישהו שם סכום די גדול עוד לפני שפתחו הכול, ועוד אחד השווה. פה כבר התלבטתי. מצד אחד לא רציתי לעוף על שטות, מצד שני אם אני מוותר גם פה אז בשביל מה נשארתי.
נכנסתי.
נפתחו הקלפים על השולחן, ובהתחלה זה הרגיש לי סביר, לא חלום אבל גם לא רע. הראשון שם עוד, השני עזב, ואני ישבתי איזה כמה שניות ופשוט הסתכלתי. היה לי מן רגע כזה שחשבתי, טוב, הוא בטח חזק ממני, למה לי עכשיו. ואז לא יודע למה, משהו בדרך שהוא שם את הסכום הרגיש לי קצת לחוץ. לא גדול מדי, לא קטן מדי, כזה שנראה כאילו הוא רוצה שאברח בשקט.
השוויתי.
בשלב הבא הגיע קלף שממש סיבך אותי. מצד אחד הוא יכול היה לעזור לי, מצד שני הוא גם יכול היה לסדר אותו לגמרי. ופה הוא פתאום שם כמעט הכול. לא ממש הכול, אבל מספיק כדי לעשות לי כאב ראש. נשארו לי אולי שמונה שניות על השעון, ואני עם היד על העכבר, מזיע כמו דביל, וחושב אם כל הלילה הזה נגמר עכשיו.
אמרתי לעצמי, אם כבר באתי עד פה, לפחות תחליט כמו בן אדם.
השוויתי גם את זה.
הקלף האחרון נפתח, ולקח לי רגע להבין מה אני רואה. כאילו באמת הסתכלתי פעמיים. פתאום נפל לי שיש לי רצף. לא איזה מפלצת מההתחלה, לא משהו ברור. פשוט הסתדר לי בסוף בדיוק מה שהייתי צריך. הוא בדק, ואני כבר לא רציתי להפחיד אותו, אז שמתי קצת. ממש קצת יחסית למה שהיה בקופה.
ואז הוא שם את כל מה שנשאר לו.
פה צחקתי לבד בחדר. כזה צחוק עייף של שתיים עשרה בלילה פלוס. השוויתי, הוא פתח זוג גבוה, ואני לקחתי את הכול. משם כבר נהיה לי אוויר. פתאום כל שולחן הרגיש אחר. סיימתי בסוף במקום שני, לא איזה סכום מטורף, משהו כמו 640 שקל, אבל הדרך לשם הייתה כל הקטע.
הכי מצחיק? הבייגלה נהיו רכים מרוב שישבו פתוחים, ואני בכלל שכחתי מהם.
