"אל תהיה פראייר עכשיו."
לא יודע למה דווקא היד הזאת נתקעה לי בראש, אבל היא פשוט לא עוזבת. זה היה קצת אחרי אחת בלילה, אני עם המחשב פתוח, חצי עין על המשחק וחצי עין על סדרה שכבר מזמן הפסקתי להבין מה קורה בה. נשארו שבעה אנשים, לא משהו גדול, סתם שולחן קטן כזה שנשאבתי אליו כי לא נרדמתי.
האמת, לא הלך לי משהו כל הערב. לא התרסקתי, אבל גם לא הצלחתי להרים את הראש. כל פעם שניסיתי לזוז, מישהו בדיוק היה שם לפניי. כבר הייתי במצב שאמרתי לעצמי יאללה, עוד כמה דקות ואני סוגר. לא בגלל הכסף אפילו, יותר בגלל העייפות והעצבים הקטנים האלה שמצטברים.
ואז הגיעה יד שהתחילה די רגיל. קיבלתי שני קלפים שנראו לי טוב, לא חלום, אבל מספיק כדי להיכנס. אחד מהשחקנים שם, שהיה עושה הרבה רעש כל הערב, שם סכום לא קטן. מהסוג הזה שגורם לך לשבת רגע ישר. אני רק השוויתי, כי לא רציתי לעשות מזה עניין ישר. הרגשתי שאם אני מגזים פה, הוא פשוט יברח או יתהפך עליי.
נפתחו הקלפים על השולחן, ופתאום זה נהיה מעניין. פגעתי יפה, אבל לא משהו שמרגיש סגור ונעים. מהצד השני, הוא לא עצר. שם עוד. לא המון, אבל כזה שמכריח אותך לחשוב אם אתה באמת מאמין לעצמך. פה כבר הורדתי את הסאונד של הסדרה לגמרי. היה שקט כזה בבית, רק המזגן עושה רעש, ואני יושב מול המסך ומרגיש את הלב קצת מטפס.
אמרתי לעצמי, טוב, תישאר. לא כי הייתי בטוח, אלא כי משהו שם לא הסתדר לי. הוא שיחק מהר מדי. כאילו רוצה שאברח כבר. הגיע עוד קלף, ודווקא אז הכול הסתבך לי בראש. מצד אחד, הרגשתי שאני מקדימה. מצד שני, אם אני טועה פה, אני כמעט בחוץ. נשאר לי בערך שליש ממה שהיה לי בתחילת השולחן, וזה כבר לא מקום לטעויות יפות.
ואז הוא שם כמעט הכול.
פה באמת ישבתי איזה כמה שניות בלי לזוז. הסתכלתי עליו, על הסכום, על השולחן, שוב על הסכום. אפילו הלכתי להביא מים וחזרתי, כאילו הכוס תיתן לי תשובה. בסוף אמרתי יאללה, אם אני כבר נשאר, אז עד הסוף. השוויתי.
הוא פתח זוג גבוה, כזה שבאמת יכול להפחיד. לשנייה הבטן שלי נפלה. ואז ראיתי שמה שיש לי עדיין מחזיק. הייתי בטוח שפספסתי משהו. ספרתי שוב בעיניים, לאט. רק אחרי שנכנס הסכום אליי קלטתי שלקחתי את זה.
משם כאילו נהיה לי אוויר. לא עפתי לשמיים, כן? אבל פתאום חזר לי הראש. עוד שני סיבובים אחר כך כבר הייתי בין שלושת האחרונים, ובסוף יצאתי עם סכום נחמד לגמרי. לא איזה סיפור מטורף. פשוט יד אחת שבדיוק בזמן לא נתתי לפחד לנהל אותי.
ועד עכשיו אני זוכר את הכוס מים הזאת עומדת ליד המקלדת, ואת עצמי אומר בלב, אל תהיה פראייר עכשיו.
