"איך שלחצתי, ישר התבאסתי."
האמת שזה התחיל הכי עקום שיש. הייתי כבר במיטה עם הטלפון, 01:17 בלילה, עיניים חצי סגורות, ואמרתי יאללה עוד כמה דקות וזהו. נשארתי במשחק עם סכום קטן, משהו כמו 12 שקל, כזה שלא באמת בונים עליו משהו. כל כמה ידיים מישהו היה לוקח לי קצת, אני מחזיר קצת, סתם נגרר.
ואז הגיעה יד שבאמת לא ידעתי מה לעשות איתה. קיבלתי שני קלפים שנראו סבבה, לא משהו להשתגע, אבל גם לא לזרוק ישר. שמתי קצת, אחד השווה, ועוד אחד נכנס. היינו שלושה. יצאו הקלפים על השולחן, ופתאום נהיה לי משהו נחמד, אבל לא כזה שאתה רגוע איתו. בדיוק מהסוג שעושה לך כאב ראש. מצד אחד אתה אומר יופי, מצד שני אתה אומר בטח למישהו פה יש משהו יותר טוב.
הראשון בדק. השני שם סכום די קטן. לא יודע למה, זה הרגיש לי מוזר. כאילו הוא לא באמת חזק, אבל מנסה לראות אם נברח. ישבתי איזה כמה שניות, הטלפון כמעט נפל לי על הפרצוף, ואני אומר לעצמי אם אני זורק עכשיו אז מה אני בכלל עושה פה עדיין. אז השוויתי.
בקלף הבא פתאום נהיה יותר מבלבל. הראשון שוב בדק. השני שם יותר. לא משהו מפחיד, אבל כבר כזה שמתחיל ללחוץ. פה כבר ממש התלבטתי. הייתי עם 12 שקל בערך בתחילת הסיבוב, ופתאום אני מסתכל ורואה שאם אני ממשיך עוד צעד אחד לא נכון, נגמר הסיפור. מצד שני, היה לי בפנים איזה קול שאמר לי שהוא סתם דוחף כי הראיתי חולשה.
לקחתי נשימה, שמתי הכול.
איך שלחצתי, ישר התבאסתי. באמת. אמרתי לעצמי איזה שטות, למה עשית את זה עייף. הראשון ברח. השני לא ענה איזה עשר שניות, שזה במשחק מהטלפון מרגיש כמו נצח. כבר הכנתי את עצמי לסגירה. ואז הוא השווה.
פה כבר הייתי בטוח שאני מאחור. לא יודע להסביר, פשוט תחושה כזאת של טוב נו, הלך. ואז נפתח הקלף האחרון, ואני קולט שיש לי מה שהייתי צריך. לא צרחתי או משהו, כי כולם ישנו בבית, אבל כן עשיתי את התנועה הזאת של אגרוף קטן לאוויר כמו אידיוט.
מאותו רגע משהו השתחרר לי. לא נהייתי גאון, כן? אבל פתאום הפסיק הפחד הזה מכל סכום קטן. תוך איזה עשרים דקות כבר הייתי על 96 שקל. אחר כך גם יצאתי, בכוח, כי הכרתי את עצמי. אם הייתי נשאר, כנראה הייתי מחזיר חצי.
בקיצור, מכל הלילה הזה, מה שאני זוכר זה לא את הסכום. זה הרגע הזה עם ה-12 שקל והלחיצה. שנייה אחת שאתה אומר או שאני סתם עייף ועושה שטויות, או שבאמת קראתי נכון. פעם אחת זה הלך.
