"אם אני טועה פה, הלילה הזה נגמר"
זה התחיל בכלל מעצבים. היה לי יום מעפן, כבר 00:40, ואני עם הטרנינג על הספה, אומר לעצמי יאללה כמה ידיים וזהו. מה זה וזהו, שעה אחרי אני עדיין מול המסך, עם כוס קפה שכבר נהייתה קרה, וכל פעם אומר עוד סיבוב אחד.
נשארנו שישה שחקנים, לא משהו גדול, אבל מספיק כדי להרגיש שהנה, אולי יוצא מזה משהו. הייתי בערך באמצע, לא מוביל ולא גמור. ואז קיבלתי קלפים שבדרך כלל אני כן הולך איתם, לא משהו מפחיד, אבל טובים. שמתי קצת, אחד מולי העלה יותר. הוא כל הערב שיחק שקט כזה, לא השתולל, אז כבר שם נהיה לי קצת לא נוח. ועדיין הלכתי.
נפתחו הקלפים על השולחן, ופתאום זה הרגיש לי טוב. לא מושלם, אבל טוב. הוא שם סכום קטן כזה, כאילו בודק אותי. אמרתי לעצמי או שהוא חזק ומנסה למשוך, או שאין לו כלום והוא דוחף אותי לצאת. שמתי גם. אחר כך הגיע עוד קלף, ופה נהיה הסיפור.
הוא פתאום שם הרבה. לא הכול, אבל מספיק כדי לגרום לי לשבת ישר. אני זוכר שבדיוק הטלפון רטט לידי, מישהו שלח הודעה בקבוצה, ולא הסתכלתי אפילו. פשוט בהיתי במסך. היה לי בראש רק דבר אחד: אם אני טועה פה, הלילה הזה נגמר. לא ידעתי איפה אני עומד. מצד אחד הרגיש לי שהוא מציג כוח. מצד שני, כל המהלך שלו היה קצת מוזר, כאילו משהו לא מסתדר.
לקח לי זמן. באמת זמן. הראש אמר לי לוותר. הבטן אמרה לי שהוא עושה הצגה. ובסוף, לא יודע למה, הלכתי עם זה. לחצתי, ואז היו שתי שניות כאלה שלא זזו. הוא הפך קלפים פחות טובים משלי, ואני נשבע לכם שרק אז חזרתי לנשום.
משם פתאום הכול נהיה קל יותר. לא כי נהייתי גאון, פשוט כי היה לי אוויר. שני סיבובים אחרי זה כבר הייתי בין השניים האחרונים. בסוף לא לקחתי מקום ראשון, עפתי שני, אבל האמת? לא התבאסתי בכלל. כי כל הלילה הזה התנקז לאותה החלטה אחת, מול שחקן שקט, עם קפה קר ליד, ויד קצת רועדת על העכבר.
סגרתי את המחשב ב-01:27 וחייכתי כמו דביל. לא בגלל הסכום, הוא לא היה משהו מטורף. פשוט כי פעם אחת לא ברחתי מהרגע הזה.
