גילוי נאות: חלקכם תקראו את המאמר הזה ותמצאו בו עידוד להשתתף בהימורים אונליין. אחרים מכם עשויים דווקא להיבהל. אבל חשוב לי לחדד: אין לי כוונה לעשות אף אחד מהדברים האלה במאמר הזה. המאמר עוסק במנגנונים קוגניטיביים ורגשיים שמשפיעים על חוויית המשחק וקבלת ההחלטות שלנו, כדי שנגיע לסיטואציה מודעים.
אני יודע שלי לקח שנים להיות מודע לכך שזה קורה בכלל, אבל אני משוכנע שכמעט כל מי שהשתתף מתישהו במשחקי מזל מכיר את הרגע הזה: הסמל במכונת המזל נעצר מילימטר מהשילוב המנצח, הכדור ברולטה קופץ על המספר שלנו ומחליק הלאה, או שבסוף סיבוב ראית שעוד קלף אחד והיה לך פלאש. בכל המקרים האלה והרבה אחרים, התוצאה ברורה וחד משמעית: הפסדנו. עם זאת, זה לא בדיוק נחווה כמו הפסד. הרגעים האלו מכונים בפסיכולוגיה של ההימורים "כמעט זכייה".
השילוב הייחודי בחוויה הזו, בין התסכול העמוק ובין התקווה שהיא מפיחה בשחקן, יוצרת דחף חזק להמשיך ולשחק. בסוף, כולנו רוצים לנצח, לתקן טעויות ולוודא שלא החמצנו שום הזדמנות. לכן, זה לא מפתיע שדווקא ההפסד יכול לדחוף אותנו להמשיך. ובכל זאת, חשוב להדגיש, מדובר באשליה מוחלטת. זוהי הטיה קוגניטיבית קלאסית שגורמת לנו להאמין שהיה כאן "כמעט". בפועל, הרולטה, חפיסת הקלפים או מכונת המזל, לא יודעות מה עובר לנו בראש. היא אדישה להסתברויות שחלות עליה. אבל מבחינה פסיכולוגית, הפרשנות על הסיטואציה שונה לגמרי מהפסד מוחלט.
אני מאמין שהדרך הטובה ביותר להימנע מהטיות במהלך הימורים, היא להיות כמה שיותר מודע אליהם. זו בדיוק הסיבה שבחרתי לכתוב את המאמר הזה. כאן נסקור כל מה שאנחנו יודעים על התופעה ונסביר מדוע היא גורמת לנו לקבל החלטות שלא משקפות בהכרח את המציאות האובייקטיבית.
מהי בעצם "כמעט זכייה" וכיצד המוח מפרש אותה?
אני רוצה להתחיל את הדיון שלנו בסיפור דמיוני קטן:
נניח לרגע שאנחנו עומדים בלובי של בניין משרדים מול דלת המעלית הסגורה. אנחנו ממהרים לפגישה ולוחצים שוב ושוב על כפתור המעלית. האור מעל הכפתור נדלק, הצליל המוכר של הגלגלות זזות מגיע לאוזן ואנחנו כבר רואים על מסך הקטן שהמעלית מגיעה לקומה שמעלינו. הגוף כבר מתכונן לעשות צעד קדימה ולהיכנס למעלית ברגע שהדלתות ייפתחו.
ואז – עצירה. המעלית נפתחת קומה אחת מעליך. האם במקרה כזה נחשוב "אוי נו, כמעט נכנסתי למעלית!". כמובן שלא. הרי אין לנו שום שליטה איפה המעלית תעצור וללחיצה שלנו על הכפתור פעם אחת או עשר פעמים אין שום השפעה על העובדה הזו. בסוף, לא נכנסנו למעלית. גם לא הייתה שום פעולת ביניים בין להיכנס ובין לאל היכנס שיכולה לרמוז על "כמעט". כל מה שחווינו הוא רק צלילים, סימנים מאירים וסיפור שסיפרנו לעצמנו בראש בתוך מציאות שלא השתנתה כלל.
אז כדי שנוכל להבין את האפקט העוצמתי שיש לחוויית כמעט זכייה, חשוב שנעשה קודם סדר ונפריד בין התוצאה שמתרחשת בפועל ובין הפרשנות שלנו. נתחיל מעובדה שאמורה להיות ברורה לנו ואנחנו משום מה שוכחים כשאנחנו נכנסים לקזינו – במתמטיקה, אין "כמעט". אין שום הבדל בין הפסד קרוב לזכייה ובין הפסד שלא היינו קרובים בו בכלל. התוצאה היא זהה. אבל מה לעשות, המוח האנושי הוא לא מחשב שמריץ הסתברויות בלי הפסקה. אנחנו נוטים להעניק לאירועים משמעות, לחפש דפוסים ולנסות לחזות את העתיד.
לכן, ככל שאנחנו קרובים יותר לניצחון, כך אנחנו מדמיינים פוטנציאל אפשרי לניצחון. החוויה הזו מעוררת במוח מסר כפול שיוצר מתח קוגניטיבי. המתח הזה גורם לנו לפרש את המציאות באופן שונה בתכלית מהתוצאה בפועל.
תחושת ההחמצה מעוררת מוטיבציה להמשיך
אחד המאפיינים המרכזיים של כמעט זכייה הוא האופן שבו היא מתויגת באופן רגשי. במקום תחושת אכזבה וייאוש, היא מעוררת דווקא תקווה ובו זמנית, חוויה של החמצה. במונחים פסיכולוגיים, חוויית Near-Miss פועלת כחיזוק חלקי. היא אינה מעניקה סיפוק מלא, אך כן מפעילה את אותם מנגנוני ציפייה שמעורבים בזכייה. כך נוצר מצב שבו הפסד מפעיל תגובה שמזכירה דווקא הצלחה. עכשיו, רק נשאר לנו להמשיך ולנסות, כדי לרדוף אחרי ההצלחה שרק חמקה לנו לרגע בין האצבעות.
לרוב לא נלמד מהתוצאות בפועל
החוויה הזו לא מתרחשת בחלל הריק. אנחנו משתמשים בה למעשה כמנגנון פיצוי. הרבה יותר להאמין שהיינו קרובים מאשר שהפסדנו. לכן, במקום שנלמד מההפסד ונבין שהגיע הזמן לעצור, אנחנו ממלאים את הפער הזה בתפיסה שלנו בסיפור: "עוד סיבוב אחד ויש לי את זה".
ולמה בעצם אנחנו כל כך נרתעים מתחושת ההפסד? מבחינה נוירולוגית, חוויות כמעט זכייה מפעילות אזורים הקשורים לציפייה ולמוטיבציה. הקושי לראות ברגעים האלו כהפסד נובע גם מהנטייה האנושית לחפש משמעות ותבניות. המוח מעדיף סיפור עם המשכיות על פני סוף פתאומי. מספיק לחשוב כמה בלתי נתפס עבורנו הוא סוף החיים שלנו. זה נכון לכל חוויה שאנחנו שקועים בה ופתאום פשוט נעצרת.
המנגנונים הפסיכולוגיים שמאחורי אפקט כמעט זכייה
עד עכשיו, הסברנו בעיקר למה אנחנו לא מצליחים לפרש את המקרים האלה כהפסד של ממש. זה עדיין לא ממש מסביר למה חוויות Near-Miss גורמות לנו לבחור לשחק שוב. למעשה, לא מדובר בתגובה התנהגותית אחת בודדת, זהו חלק מתהליך למידה ארוך ומורכב. כשכמה תנאים מתכנסים יחד, נוצרת חוויה שמטשטשת את הגבול בין הפסד להצלחה ומעניקה לאירוע משמעות שמניעה לפעולה.
מנגנוני למידה במצבי אי-ודאות
דווקא העמימות שבסיטואציה הזו דוחפת לפעול יותר משהיינו רוצים לדמיין. מחקרים מראים שקבלת חיזוק חלקי (כלומר, חיזוק שרק מפתה אותנו, כשאנחנו לא זוכים בתגמול כולו, אבל מקבלים רמז כלשהו לכך), ממד אותנו שכדאי להמשיך ולנסות. כאשר המוח נתקל בכמעט זכייה, הוא בעצם מקבל מבחינתו רמז שהוא בכיוון הנכון.
אשליית השליטה וייחוס פנימי
החוויה מחזקת גם אשליית שליטה. על אף שמדובר באירועים אקראיים, אנחנו נוטים לייחס אותנו לכישרון שלנו או להחלטה מסוימת שקיבלנו. הייחוס הזה מגביר תחושת יכולת ומפחית את החשש מהסיכונים.
עוררות רגשית ללא סיפוק
יש כמובן את העובדה שאנחנו בהרבה מובנים בעצם כבר מתחילים לחוות זכייה. הרי אמרנו, הכדור ממש קפץ על המספר שלנו, כבר הייתה לנו יד כמעט מושלמת. זה לא דמיון – הדברים האלה באמת קרו. כשהם קורים, אנחנו חווים בגוף שלנו את הריגוש שמגיע עם זכייה. זו תחושה שאפשר למדוד ולראות באמצעי דימות. ומצד שני, לא באנו על סיפוקנו. זהו מצב מאוד מתסכל, שנחווה ממש בגוף. במקרים רבים נהיה מוכנים לעשות לא מעט כדי להגיע לסיפוק ולסגור את המעגל שהתחלנו.
חוויית Near-Miss משפיעה על ההתנהגות שלנו בעתיד
השילוב העוצמתי הזה בין חיזוק חלקי, אשליית השליטה והעוררות הרגשית הגבוהה פועלים יחד, אנחנו למעשה לומדים, גם אם אנחנו לא מודעים לזה. ככל שזה יתרחש מספר פעמים רב יותר, כל תתייצב התבנית ההתנהגותית הזו. כל תקווה להצלחה עתידית, מעצימה את הריגוש ואת אשליית השליטה וכל חיזוק חלקי חדש מאשש אצלנו את הדפוס. כשמתבוננים על המהלך הזה באופן קר ומחושב, קל יותר להסביר מדוע החוויות האלה חזקות כל כך.
איך באה לידי ביטוי חוויית Near-Miss במשחקים שונים?
אחת הסיבות לכך שהחוויה הזו היא כל כך חמקמקה וקשה לזיהוי, היא שיש לה מופעים רבים ומגוונים. היא לא תמיד תתבטא באותו האופן ומשתנה בהתאם לאופי המשחק, לממשק ולדרך שבה התוצאה מוצגת לשחקן. כלומר, אותו עיקרון פסיכולוגי מקבל ביטוי שונה במכונות מזל, בהימורי ספורט ובמשחקי קזינו מקוונים אחרים. ההבדלים הללו משפיעים על עוצמת החוויה ועל האופן שבו היא מניעה אותנו למשחק חוזר.
מכונות מזל: הקרבה לניצחון מקבלת ממד ויזואלי
במכונות מזל, Near-Miss היא לא רק חוויה רגשית ומנטאלית. יש לה היבט חזותי ברור וחד. הגלגלים מסתובבים ואנחנו רואים בעיניים איך הסמלים כמעט ומסתדרים זה לצד זה. לאפקט הזה יש השפעה אדירה עלינו. אנחנו רואים ממש במו עיניים את ה"כמעט" הזה. מחקרים שנערכו בתחום מצביעים על כך שהחיזיון הזה יוצר תחושה של קרבה מוחשית לניצחון. למעשה, מחקרים מסוימים אפילו גרסו שבמאפיינים האלו יש פוטנציאל להעלות את הסבירות להתפתחות התמכרות להימורים.
הימורי ספורט: החמצה של רגעים בעלי משמעות
בהימורי ספורט, האופי של חוויות הכמעט האלו הוא יותר נרטיבי. הוא נעשה טעון במשמעות ספורטיבית והיסטורית. החמצת שער בדקה ה-90, פסילה של שחקן או מהלך שסוכל ממש בשנייה האחרונה, כל אלו טעונים מאוד רגשית ולמעשה גם דרמטית. אנחנו בעצם צופים בסיפור טעון בפרשנות. לכן, הייחוד בהימורי ספורט הוא בכך שחוויית ה-Near-Miss נטמעת בתוך רצף נרחב של אירועים. אנחנו לא חווים תוצאה מידית, אלא שוב ושוב מתרגשים ומתאכזבים. זה רק טוען אותנו אפילו יותר בעוררות רגשית שבסופו של דבר תובעת מאיתנו סיפוק. אני חושב שכאן הכי קל לראות גם עד כמה החוויה הזו מנותקת מהמציאות האובייקטיבית. אנחנו יושבים בבית או ביציע וצופים באנשים אחרים משחקים, ובכל זאת יש לנו את התחושה שיש לנו שליטה על הסיטואציה.
משחקי קזינו מקוונים: הממשק הדיגיטלי משנה את אופי החוויה
במשחקי קזינו מקוונים, חוויית כמעט זכייה מושפעת במידה רבה מעיצוב הממשק ומהקצב שבו מתנהל המשחק. זו חוויה רועשת מאוד, מלאה בקטעי אנימציה, צלילים מלהיבים וזמני הפסקה קצרים מאוד בין פעולה ובין תוצאה. המרחב הדיגיטלי מאפשר שליטה מדויקת באופן שבו החוויה הזו נחווית ובמובנים רבים, היא ממש מהונדסת כדי להעצים אותה למקסימום.
ההבדלים בין סוגי המשחקים השונים משפיעים גם על עוצמת ההנעה למשחק חוזר. במכונות מזל, למשל, החזרתיות המהירה מחזקת את הקשר בין חוויית ההחמצה ובין ההזדמנות לפעול שוב מיד. בהימורי ספורט, ההשפעה עשויה להיות פחות מיידית אך עמוקה יותר, משום שהיא נטמעת בזיכרון רגשי ובסיפור. כך, כפי שניתן לראות, יש לחוויית ה-Near-Miss כל מני גרסאות ומופעים שישפיעו על האופן בו אנחנו נהנים מהמשחק וכמה הרגעים האלו יניעו אותנו להמשיך ולשחק.
אילו השלכות מוסריות יש לחוויית כמעט זכייה ועל מי חלה האחריות?
ככל שהמחקר על החוויה הזו המשיך והעמיק, כך גם התעוררה ביקורת קולנית יותר על האופן שבו החוויה הזו מעוצבת במשחקים ובאופן שבו מוצגות תוצאות. רבים טוענים שמפעילי משחקים מנצלים את המנגנון הפסיכולוגי הזה ומעצימים אותו כדי להפעיל מניפולציות על שחקנים. המציאות, כמו תמיד, מעט מורכבת יותר
באילו מקרים החוויה אכן הופכת למניפולציה?
חשוב להדגיש שחוויות Near-Miss הן לא תמיד מניפולציה באופן אוטומטי. כפי שראינו, זה תוצר לוואי של כל פעולה שבה התוצאה בעלת משמעות עמומה. עם זאת, כשעיצוב המשחק מדגיש באופן שיטתי את הקרבה לניצחון, בעיקר במקרים כשמשהים את חשיפת התוצאה לאפקט דרמטי, וכשיש עזרים ויזואליים וקוליים שמלווים את החוויה, יש כאן בהחלט חשד למניפולציה מכוונת. כאן בדיוק מתעוררת השאלה המוסרית, האם מפעילי המשחקים רשאים להעצים את החוויה.
כל החלטה מחושבת בקפידה
כאן חשוב שנתעכב על עוד עובדה. תכנון ועיצוב משחקים הוא לעולם לא תהליך ניטרלי. המתכנתים נדרשים לקבל החלטה על כל קטע אנימציה, כל צליל, כל בחירה של זמן מרווח בין המשחקים ושל חוויית המשתמש כולה. כל החלטה שמתקבלת יחד עם המפעילים מגיעה עם רציונל עמוק. כשעיצוב המשחק מדגיש שוב ושוב את חוויית ה"כמעט", זה יוצר מציאות סובייקטיבית שמיד מתפרשת כהמלצה להמשיך ולשחק ומחזקת את הפחד מהחמצה. במובן הזה, החוויה הזו פוסקת מלהיות פנימית בלבד, אלא תוצר של תיווך חיצוני.
עד כמה מודעות יכולה להשפיע על הפער הזה?
מעניין לציין שמודעות להטיות קוגניטיביות לא תמיד מגינה עלינו מפניהן בהכרח. גם שחקנים שמכירים את המושג Near-Miss ומבינים את האקראיות שבפעולה ברמה האובייקטיבית, עשויים להרגיש את הדחף שמייצרת החוויה הזו. ובכל זאת, המודעות שלנו לכוחות האלה כן משנה את האופן שבו אנחנו מפרשים אירועים. אם נזהה את המנגנון ונהיה מוכנים לעצור לרגע ולנשום, נוכל למסגר מחדש את האירוע ולהבין שאין כאן רמז להמשיך. לכן, לחינוך והסברה יש כוח אדיר כדי לרכך את ההשפעה של החוויה הזו.
אז על מי חלה האחריות להיאבק בתופעה?
הדיון האתי סביב חוויית כמעט זכייה עדיין מתרחש. מצד אחד, אין חולק על העובדה שהשחקן אחראי להחלטות שהוא מקבל. מצד שני, המערכת מעצבת היום בצורה עמוקה את ההקשר שבו החלטות האלו מתקבלות. לדעתי האישית, אי אפשר להתעלם מהאופן שבו הפלטפורמות האלו מעצבות את ההתנהגות שלנו. זה נכון פי כמה כשמבינים שהן מעוצבות באופן מכוון ומחושב מאוד כדי להעצים התנהגויות כאלו. כיום, אין עדיין תשובה חד משמעית לשאלת האחריות, אך ייתכן מאוד שבעתיד נראה צעדים רגולטוריים וחקיקתיים שישפיעו על האופן שבו המשחקים האלו מתוכננים.
תופעת כמעט זכייה ממחישה בצורה מרתקת עד כמה אנחנו חיים בראש שלנו. במקרים האלו, החוויה הסובייקטיבית שלנו, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, מתעלה על המציאות האובייקטיבית, שמתרחשת לנו מול העיניים. למרות שמדובר בהפסד לכל דבר, המוח מפרש Near-Miss כאירוע טעון משמעות שמניע אותנו לנסות שוב ולפעול על פי הרמזים שזיהינו לאורך הדרך, אפילו אם בפועל אין להם כל משמעות. בסופו של דבר, השאלה המעניינת באמת היא כיצד נוכל להתמודד עם תופעה כזו אם אנחנו מתכוונים להמשיך ולשחק. ההחלטה הזו לא נובעת רק מהבנת הפסיכולוגיה של ההימורים, אלא סביב שאלות רחבות הרבה יותר: איזה ידע באמת אמין, על אילו נתונים עלינו להסתמך כשמקבלים החלטות וכמובן – אילו גבולות ראוי להציב להטיות קוגניטיביות מכוונות במרחבים מסחריים ודיגיטליים.
מקורות:
Clark, L., Lawrence, A. J., Astley-Jones, F., & Gray, N. (2009). Gambling near-misses enhance motivation to gamble and recruit win-related brain circuitry. Neuron, 61(3), 481–490.
Reid, R. L. (1986). The psychology of the near miss. Journal of Gambling Behavior, 2(1), 32–39.
Griffiths, M. D. (1993). Fruit machine gambling: The importance of structural characteristics. Journal of Gambling Studies, 9(2), 101–120.Clark, L. (2010). Decision-making during gambling: An integration of cognitive and psychobiological approaches. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 365(1538), 319–330.
